החלטה בתיק ע"א 46826-10-13

הבקשה וההליך בבימ"ש קמא:

1.         לפניי  בקשה לעיכוב צו פינוי, שניתן נגד המבקשים (להלן: " הפינוי"), מדירה בקומה שלישית, ברחוב 13 מספר 278 בגוש 18013 בעכו העתיקה (להלן: " הדירה"). פסק הדין ניתן על ידי בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופטת הוך-טל), ביום 1.9.13, בת.א. 20473-07-11 (להלן: " פסק הדין").

התביעה בבימ"ש קמא הוגשה נגד המבקשים ונגד הגב' פאטמה סעדי, אמו של המבקש, הגרה בדירה, בדיירות מוגנת, על פי זכויות דיירות שקיבלה מכח היותה אלמנתו של מי שהיה בעל הזכויות החוזיות לדיירות מוגנת בדירה (להלן: " הדיירת").

בתביעה, שהוגשה לבימ"ש קמא נטען, כי מתקיימות מספר עילות לפינוי הנתבעים מהדירה. הטענות נתקבלו על ידי בימ"ש קמא, אשר קבע בפסק הדין, כי מתקיימות עילות פינוי נגד שלושת הנתבעים. עם זאת, הורה בימ"ש קמא רק על פינויים של המבקשים מהדירה ואילו לגבי הדיירת,  לא הוצא צו פינוי באשר בימ"ש קמא בחר להעניק לה סעד מן הצדק, באופן שיתאפשר לה לגור בדירה עד אחרית ימים ושנים.

תמצית טענות המבקשים:

2.         המבקשים טוענים, כי סיכויי ערעורם טובים וכי יש להתערב בפסק הדין בין היתר מאחר שהוא מאיין לחלוטין את תחולת סעיף 27 לחוק הגנת הדייר.

כן טוענים הם, כי מאחר שהם עצמם אינם דיירים מוגנים בדירה, כל עוד הדייר המוגן גר בדירה, לא יכולות להתקיים נגדם עילות פינוי, אלא אחרי שיהפכו דיירים מוגנים (מכוחה של הדיירת ולאחר שתלך לעולמה). לטענתם, בשלב זה ניתן היה להגיש נגדם תביעה רק על פי עילות מכח חוק המקרקעין, או מכח פקודת הנזיקין.

עוד נטען, כי אם המבקשים יפנו את הדירה, עקב דחית בקשתם לעיכוב ביצוע הפינוי ולאחר מכן הדיירת, שהינה כיום כבת 88 שנים, תלך חלילה לעולמה, אזי גם אם לאחר מכן יתקבל הערעור, הם יאבדו את יכולתם להיות דיירים לפי סעיף 27 לחוק הגנת הדייר, בעוד שאם הם ימשיכו לגור עם הדיירת, אשר גרה כיום בדירה מכוח הגנה מן הצדק, תהיה להם הזכות להתדיין בבית משפט שלום בשאלה האם הם דיירים מוגנים אחרי 120 שלה. לטענתם, גם מטעם זה יש להורות על עיכוב ביצוע.

לדברי ב"כ המבקשים, בשלב זה וכל עוד הערעור תלוי ועומד, מן ראוי שלא ליתן למבקשים כל יתרון ולא לפגוע במבקשים על ידי פגיעה באפשרותם לטעון טענות על פי סעיפים 20 ו - 27 לחוק הגנת הדייר. 

יש לציין, כי על אף שלא התבקש עיכוב ביצוע לגבי החלק הכספי של פסק הדין וחרף האמור בתצהיר שצורף לבקשה, הסכום שנפסק בו לא שולם במועדו. במהלך הדיון מסר ב"כ המבקשים שיק על סך 10,000 ש"ח לעו"ד רזניק, באת כוח המשיבים, אשר, לטענתו, מכסה את יתרת סכום פסק הדין, טענה שב"כ המשיבים לא אישרה.

המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות פועל לטובתם, שכן מאחר שהדיירת ממשיכה לגור בדירה, ממילא הדירה לא תוחזר, כעת, לידי המשיבים ולכן לא ייגרם למשיבים כל נזק אם המבקשים ימשיכו להתגורר בדירה. לעומת זאת - אם לא יינתן עיכוב ביצוע והמבקשים יאלצו לפנות את הדירה הם " עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג".

תמצית טענות המשיבים:

4.         ב"כ המשיבים טענה, כי המשיבים מעלים בערעורם, טענות שלא נטענו על ידם בבימ"ש קמא וכי הם נוהגים להחליף עורכי דין בתדירות גבוהה, המעלים, בכל פעם, טענות חדשות. לטענתה, גדר המחלוקת נתחם בטיעוני הצדדים, כפי שהועלו בבימ"ש קמא ואין להתיר למשיבים להעלות, כיום, טענות שונות, עמן לא ניתנה למשיבים הזדמנות להתמודד בבימ"ש קמא.

כך, למשל, בבימ"ש קמא טענו המבקשים, שהם דיירים מוגנים (כך בסעיף 26 לתצהירו של המבקש בבית משפט קמא, שם אמר המבקש, כי המבקשים הינם דיירים מוגנים, בדירה, על פי הסכם השכירות וטען שהסכם השכירות מתייחס לכולם), בעוד שבערעור טוענים המבקשים, שהם אינם דיירים מוגנים ואינם יכולים להיות כאלה, אלא לאחר 120 של הדיירת וכי, בין היתר משום כך, פסק הדין של בימ"ש קמא, אשר התבסס על חוק הגנת הדייר, לא יכול לעמוד.

טענות סותרות נטענו, לטענתה, גם בשאלה אם למבקשים דירה אחרת בה הם יכולים לגור. בבימ"ש קמא נטען ע"י עו"ד קומורניק ז"ל, שייצג את המשיבים, כי המשיבים אינם מתגוררים בדירה, אלא בדירה אחרת, שבבעלותם, אולם המבקשים אמרו בבית משפט קמא, בו היו מיוצגים ע"י עו"ד אחר, כי הם לא מכירים את עורך דין קומורניק ז"ל, הם לא פנו אליו והוא לא ייצג אותם.

כן טוענים המשיבים, כי על המבקש סעד של עיכוב ביצוע לבוא בידיים נקיות, בעוד שהמבקשים לא שילמו שכ"ד במשך 6 שנים, כולל כל תקופת הדיון בבית משפט קמא (על אף שמדובר בסכום של 160 ש"ח, בלבד, לחודש) והמשיכו לא לשלם (חרף החלטות מפורשות של בית משפט קמא, בענין זה), כי גם לאחר מתן פסק הדין הם לא שילמו את הסכום שנפסק וכי גם השיק שנמסר במהלך הדיון לא מכסה את יתרת החוב.

לטענתם, הערעור חסר סיכוי ואף אין חשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם המשיבים יזכו בערעורם, מה עוד, שהמבקשים מבקשים לקנות, באמצעות הבקשה לעיכוב ביצוע, יתרון שלא אמור להיות להם על פי פסק דין קמא.

נטען עוד, כי המשיבים לא הראו שאין להם היכן לגור ואף לא טענו זאת בפה מלא ולא הצהירו, במפורש, שאין להם היכן לגור וכי טענתם לפיה אין להם איפה לגור ולכן הם יזרקו לרחוב איננה נכונה והם אף לא עמדו בנטל להוכיח שאין להם דירה.

דיון והכרעה :